גם סושי וקימונו זקוקים לפח – על החדשנות, הקהילה והיופי שבניהול פסולת ביפן
- rivawaldman
- 10 בנוב׳
- זמן קריאה 9 דקות
עודכן: 29 בנוב׳
"אקולוגיה וסביבה" כתב עת למדע ומדיניות סביבה, גיליון אוקטובר 2025.
כל תייר שנחת ביפן יספר שהרגיש מיד שנחת במקום שונה וגם זבלנית כמוני שגילתה מייד שאין פחי אשפה ברחובות טוקיו הבנתי דרך האשפה היפנית שההיגיון המערבי אינו עובד ביפן, ושחלוקת האחריות בין האזרח לרשויות שונה מהמוכר לנו. הפריחות, הניקיון, הסדר והמשמעת נעימים לנו עד שצריך לזרוק מסטיק או עטיפת חטיף.
מדוע אין פחים במרחב הציבורי? הסבר שחזר על עצמו היה שזבל הוא עניין פרטי, שיש לטפל בו בסבלנות בבית, ולא תוך כדי תנועה מהירה בין תחנות רכבת ועמידה בתורים. שמירת הניקיון והסדר הציבורי נתפסת כמשימה בעלת אחריות אישית וציבורית. בכל עיר, עיירה או כפר קיבלתי זווית נוספת להבנת סוגיית הפסולת של יפן, והשלמתי אותה בקריאת שפע מאמרים ודו"חות עדכניים לאחר החזרה הביתה.
מה לימדה אותי ילדה יפנית על ניהול פסולת?
ילדה יפנית כבת שש משכה את תשומת ליבי בעודה חוצה את לובי המלון בעיירה הפסטורלית האקונה, דרומית לטוקיו. הילדה צעדה לעבר קבוצת פחי אשפה, מחזיקה ביד אחת פחית משקה וביד השנייה אריזת חטיף. מבט קצר בפחים הספיק לילדה לפענח מה נדרש ממנה לעשות. הפחית הושלכה לפח שעליו נכתב "Recyclable" ביפנית ובאנגלית, בליווי ציור, ואריזת החטיף הושלכה לפח הצמוד שעליו התנוססה המילה "Burnable". התנהגות פרו-סביבתית במרחב הציבורי היא בדרך כלל תוצאה של מסר תקשורתי שמצוי במרחב, המתלכד עם מוטיבציה אישית ויוצר היענות מוצלחת. לא תמיד המסר גלוי, אולם הפעם הוא היה ברור, אפילו לתייר שאינו מבין יפנית. כדי להשיג אוריינות סביבתית מתקדמת כזו נדרש, בין השאר, שמושגים כגון "ניתן למִחזור" ו"ניתן לשרפה" ייצרבו בתודעה כבר בגיל צעיר מאוד, ושתשתיות מתאימות יהיו זמינות במרחב הציבורי. כמובן שאין לזלזל במערכת התפיסות והנורמות שיוצרת אמון ציבורי ומשלימה את התנאים הנדרשים להתנהגות אזרחית נכונה.
הרגע הזה עורר בי התפעלות וסקרנות, בייחוד לנוכח השיח הציבורי בישראל המבטא חשש שמתקני השבת פסולת לאנרגיה יפגעו בפיתוח תהליכי מִחזור. מערך אצירה שפסולת למחזור ממוינת בו לצד פסולת לשרפה אינו מובן מאליו, ומחייב אמון ציבורי והפנמה של שפה משותפת המאפשרת לכל אדם להבין כיצד עליו לפעול.
ההיענות הציבורית להרגלים פרו-סביבתיים נובטת ביפן על מצע תרבותי המבוסס על שלושה יסודות: צייתנות ומשמעת, טיפוח ערך האחריות ואימוץ מהיר של חדשנות וטכנולוגיה. אחד הגילויים במסע היה שיפן, הידועה בחדשנותה הטכנולוגית, מתגאה גם בחדשנות חברתית וקהילתית, שמשגשגת ומגייסת את הציבור לבניית אתוס סביבתי ולאתגר של שינוי הרגלים.
היסטורית ניהול הפסולת ביפן: הזינוק הטכנולוגי והחזרה לקהילתיות ומקומיות
בשנת 1900 עשתה יפן המסורתית, ששדות האורז היו הבסיס הכלכלי שלה, צעד משמעותי בהתפתחות הטיפול בפסולת. הממשלה חוקקה את "חוק הניקיון" (Waste Cleaning Act) שהטיל לראשונה על הרשויות המקומיות את האחריות לנהל את האשפה העירונית כדי למנוע מגפות ומחלות. בערים המצטופפות החלו להפריד את הצואה של האנשים ובעלי החיים משאר הפסולת, ולהובילה לאזורים חקלאים סמוכים. אולם צעד זה לא הספיק להתמודדות עם התיעוש המואץ והעיור המתרחב, ותוך זמן קצב פיתוח תשתיות התברואה שוב לא תאמו את אופייה של הפסולת ולא את הכמות הגדולה שלה [1].
בתום מלחמת העולם השנייה זינקה התעשייה היפנית במהירות ומיצבה את המדינה כמעצמה תעשייתית עולמית, בעיקר בתחום הרכב והאלקטרוניקה, אך נלוו לכך זיהומים קשים בנהרות ובשטחי טבע. בתוך שני עשורים עלתה כמות הפסולת העירונית כמעט פי חמישה – מ-8.9 מיליון טונות ב-1955 לכ-42 מיליון טונות ב-1975. גידול מסחרר אף יותר נרשם בכמות הפסולת התעשייתית: בשנת 1955 נמדדו כ-28 מיליון טונות פסולת עירונית, לעומת 250 מיליון טונות פסולת תעשייתית בשנת 1975. כדי לסייע לרשויות עודכן בשנת 1954 "חוק הניקיון הציבורי", באופן שחילק את האחריות בין הממשלה המרכזית והשלטון המקומי, וב-1970 הוא עודכן שוב באופן שהבחין בין פסולת עירונית לפסולת תעשייתית. כך קיבלו הרשויות המקומיות אחריות לטיפול בפסולת המוניציפלית בלבד (כלומר, הפסולת הביתית והפסולת המסחרית-עסקית), ואילו התעשיינים חויבו לטפל בפסולת התעשייתית [1, 2].
כבר בשלבים המוקדמים של הזינוק התעשייתי הגבילה הממשלה פתיחת מטמנות חדשות עקב מחסור בשטח ולנוכח המפגעים מהתעשייה המתפתחת שפגעו בשטחים נרחבים. הגידול המסחרר בכמות הפסולת והגבלת ההטמנה הותירו בשנות ה-60 כפתרון זמין לפסולת תעשייתית הקמה של מתקנים תרמיים עצומים לשרפת פסולת ולהפקת אנרגיה.
בשנות ה-70 וה-80 נשרפה רוב הפסולת ביפן ושימשה מקור אנרגיה. מכיוון שהמתקנים התרמיים נועדו בעיקר להיפטר מהפסולת ולא לשלב אותה במערך אספקת האנרגיה, ומכיוון שהמודעות לזיהום ולהשפעה האקלימית לא הייתה קיימת, הם לא מיצו את הפוטנציאל שלהם בניצול חום שיורי, ולא השתמשו באמצעים שיגדילו את נצולת האנרגיה. ראשי הערים הצומחות הקדישו בשנים האלה מאמץ לחיפוש פתרונות מהירים לדיור ולתעסוקה וכן לפסולת המצטברת. בערים המרכזיות הכריזו על "מלחמה בפסולת", וקידמו קמפיינים לטובת מיון פסולת ותוכניות מחזור שונות. הקצב האיטי של שינויי ההתנהגות חייב פתרון מהיר, והרשויות פיתחו בעשורים האלה תשתית של מתקני הפקת אנרגיה המותאמים לפסולת עירונית מעורבת, המקבילה למערך הוותיק שפותח לפסולת תעשייתית. בסיום המאה ה-20 יותר מ-80% מהפסולת העירונית הופנתה לפתרונות השבה לאנרגיה ביותר מ-1,200 מתקנים. המשרד להגנת הסביבה היפני דיווח כי המתקנים האלה הביאו לצמצום הכמות שהועברה להטמנה ל-5% בלבד.
בשנות ה-90 החלו מתקני הפקת אנרגיה לעורר התנגדות ציבורית עקב חשיפת דו"חות פליטות מזהמים לאוויר. תקנות שנוספו בשנת 1999 דרשו תקנים מחמירים מכל מתקן חדש שנבנה או שופץ, ועד שנת 2011 צומצמו פליטות כלל התרכובות הרעלניות ב-99%.
בשנת 2000, לאחר הצטרפות יפן למדינות ה-OECD, חוקקה הממשלה את "חוק היסוד לחברה מבוססת מעגליות" שהציב את מדיניות ה-3R (Reduce–Recycle–Recover) במרכז מדיניות הפסולת, והוביל לחקיקת סדרת חוקים שנועדו להסיט זרמי פסולת ייעודיים משרפה למחזור. לצד חדשנות טכנולוגית הוטמעו מודלים של חדשנות חברתית, התואמים למאפייני התרבות ומושתתים על אחריות ועל שאיפה למצוינות [1].
מפסולת למשאב: ההישגים והאתגרים של שוק הפסולת היפני במאה ה-21
תחילת המאה ה-21 עומדת בסימן שימור מקומה של יפן בחזית החדשנות בתחום הטיפול הפסולת וקצירת הישגים בשני זרמי הפסולת העיקריים: העירונית והתעשייתית. כמות הפסולת העירונית צומצמה ועמדה בשנת 2019 על כ-40 מיליון טונות בשנה, לעומת 52 מיליון טונות בשנת 2000. כמות הפסולת הממוצעת לנפש ירדה מ-1.2 ק"ג ליום בשנת 2000 ל-0.91 ק"ג בשנת 2019 (לעומת כ-1.8 ק"ג בישראל כיום). ירידה זו היא ביטוי להצלחת המדיניות בתחום צמצום הצריכה וחוקי אחריות היצרן. כמות הפסולת התעשייתית עדיין גבוהה ונעה סביב 373 מיליון טונות בשנה [3].
כיום רוב הפסולת ביפן עדיין נשרפת ומומרת לאנרגיה, אולם מדיניות ה-3R שמוטמעת מתחילת המאה ה-21 החלה להשפיע. הטכנולוגיות המיושנות הוחלפו במתקנים יעילים ובעלי תקינה מודרנית, ובהם אמצעים לנטרול רעלנים וללכידת פחמן המצמצמים את ההשפעה על שינוי האקלים. נוסף על כך, ב-20 השנים האחרונות הוקם מערך של כ-120 מרכזי מיון רובוטיים בערים הגדולות, וכ-500 מפעלי מחזור למוצרים ממוינים, לצד מערך הפרדה במקור שמסתמך על שינוי התנהגות. כל אלה מתעתדים להביא את יפן למצב דומה לזה של מדינות ה-OECD האירופיות, ולהוריד את נתח ההשבה, שעד לשנת 2025 כבר צומצם מ-80% ל-75%, לשיעור של 50% בשנת 2040 דרך מִחזור וקומפוסטציה [3]. מפאת גודל המדינה, פיתוח חלופת המחזור אינו מתקדם באופן אחיד ביפן, ועל כן, גם מערך הפחים אינו אחיד, ובכל אתר פוגשים סט פחים שונה המאלץ את האזרחים והמבקרים להתאים את התנהגותם.
צעדי הממשלה היפנית לא פסחו על אתגר הצמצום ושינוי הרגלי צריכה. בשל תרבות של הקפדה על ניקיון, מוצרים יפניים לוקים באריזת יתר. אורח החיים העירוני המאופיין בשעות עבודה ארוכות ובמגורים בדירות זעירות, מעודד רכישת מזון ומשקאות ארוזים בכלים חד-פעמיים. עם זאת, ניתן לחוש בשינוי חיובי במוצרי היגיינה וניקיון המשווקים רובם באריזות מילוי רכות וקלות שמצמצמות את הנפח והמשקל של האריזה. כלים נוספים במנגנון המקדם צמצום פסולת ומתייחס לכל שרשרת הטיפול בה, הם, למשל, חיוב יצרנים בחוק לממן את הטיפול בפסולת מוצריהם וחיוב תושבים ועסקים במס טיפול בפסולת דיפרנציאלי בהתאם לכמות הפסולת שייצרו [4].
מהעיר הגדולה לכפר הנידח: מדיניות גמישה מבוססת על מאפייני מקום וחברה
ההצלחה של יפן בניהול הפסולת נובעת לא רק מהחקיקה ומהאכיפה הנוקשות, אלא גם מהגמישות שניתנה למחוזות וליישובים להתאים את מערך הטיפול בפסולת למאפיינים המקומיים.
בערים הגדולות המאופיינות באוכלוסייה צפופה, בבנייה רוויה ובפעילות עסקית ענפה, כמויות הפסולת העצומות יוצרות היתכנות כלכלית למתקני מיון גדולים, למפעלי מחזור משמעותיים ולמתקני הפקת אנרגיה. העיריות מהוות ספק חומר גלם אמין ויציב למפעלי הפסולת וגם לקוח מצוין לתוצרי מִחזור ולאנרגיה שנוצרת בסמיכות לעיר וזמינה לשימושים מוניציפליים.
ביישובים קטנים לא נוצרת כמות פסולת המצדיקה השקעות במתקני ענק, ולכן שיעור הפסולת שהופנתה בעבר למטמנות הייתה גדולה יותר ביישובים קטנים מאשר בערים הגדולות. במדיניות ה-3R שהוזכרה, הממשלה שואפת להאריך ככל הניתן את חיי המטמנות הקיימות ביישובי הפריפריה, ועל כן חיפשה דרכים לעודד פיתוח מתקנים קטנים ויוזמות מקומיות נוספות [1, 2, 3].
מגמה נוספת שקנתה אחיזה ביפן היא מעבר של התעשיות הכבדות והמזהמות – כגון תעשיית המתכת, הרכב והאלקטרוניקה – מהערים הגדולות אל אזורים הסמוכים ליישובי פריפריה עקב מחסור בשטח [2]. הממשלה זיהתה שהתעשייה הכבדה שהשתקעה בעבר בערים וזיהמה אותן, עשויה להפוך למנוע לצמיחת כלכלה מעגלית בפרויקטים של סימביוזה עם הקהילות הסמוכות. האתגר היפני בתחילת המאה היה ליצור מנגנוני עידוד פיננסיים לפרויקטים, שבתמורה לתמיכה הממשלתית יעודדו תעשיינים להשתתף בפתרונות לפסולת שמותאמים לקהילות המקומיות ומשמרים את היעילות והחדשנות היפניות.
מודל העיר האקולוגית: מודל סימביוזה שמשנה את כללי המשחק
אחד המודלים היפנים המוצלחים לקידום הכלכלה המעגלית הוא מודל העיר האקולוגית (Ecotown) המבוסס על שיתוף פעולה משולש: השלטון המקומי, התעשייה המקומית והחברה האזרחית. לכל אחד מהם אחריות קריטית להצלחת המודל: השלטון המקומי נושא באחריות הכוללת למערך הטיפול בפסולת, ובעזרת תמיכות מהממשלה מפעיל מנגנונים פיננסיים ותפעוליים, כגון סבסוד מרכזי איסוף, מרכזי תיקון ויוזמות לשימוש חוזר. תפקיד התעשיינים הוא לפתח מנגנון לקליטת פסולת בקהילות, לתמוך במרכזי הכנה למחזור ולמחזר את הפסולת. הצלע השלישית היא החברה האזרחית, שאמורה להשתתף באופן פעיל בהתאם לנדרש, למשל, להפריד את הפסולת לזרמים שהתעשיינים מצאו להם ייעוד, ולהביאה במועד הנכון למקום האיסוף [1, 2, 3].
26 יישובים ברחבי יפן אימצו את מודל העיר האקולוגית. במודל זה הממשלה השקיעה בו כ-1.65 מיליארד דולר, שסבסדו כ-36% מעלות 61 פרויקטים חדשניים. נוסף על כך, יותר מ-100 מפעלי מחזור הוקמו על-ידי המגזר הפרטי. מדיווחי המשרד להגנת הסביבה היפני עולה כי התוכנית קצרה הצלחות מרשימות: ב-14 יישובים נרשמה תרומה משמעותית בשיפור התפוקה התעשייתית, ובעשרה יישובים נרשם שיפור במדדים סביבתיים. ב-16 יישובים המגזר הפרטי היה הגורם הכלכלי המרכזי שהניע את התוכנית, ובתשעה יישובים המגזר האזרחי היה הגורם הקריטי להצלחה [3, 4].
אי האומנויות ועיר עם פארק אקולוגי תעשייתי – שתי דוגמאות למודל של עיר אקולוגית
הדוגמה המוכרת ביותר למודל של עיר אקולוגית היא האי נאושימה. האי, שהיה בעברו קהילת דייגים קטנה, הפך במאה ה-20 בית לתעשיות כבדות, בעיקר בתחום המתכת והכימיה. חברות ענק יפניות, שהבולטת בהן היא מיצובישי, הביאו עימן שגשוג כלכלי, אך גם זיהום אוויר, פגיעה במערכות אקולוגיות והזנחה, שגרמו לנטישת אוכלוסייה ולדעיכה חברתית.
בשנות ה-90 צמצמו מפעלי תעשייה רבים את פעילותם עקב תחרות עם התעשייה הקוריאנית והסינית, והאי חווה דעיכה כלכלית. הטמעת מדיניות ה-3R ששואפת לאֶפס פליטות, הביאה קרן השקעות צרפתית לגלות עניין באי במטרה להופכו למיזם אומנותי-תיירותי. בתהליך מפעים שנמשך עד היום, נבנו מלונות שמשולבים בהם חללים לתצוגת אומנות (ואולי יש לומר, שנבנו מוזיאונים שיש בהם חללי לינה), ובמרחב הציבורי הוצבו יצירות של אומנים מובילים מיפן ומהעולם. האי הקטן הפך מסמל של זיהום למודל של קיימות ותיקון סביבתי, וכיום הוא מוקד תיירות מרכזי ביפן.
המודעות הסביבתית של הקהילה המקומית המתאוששת בולטת בנראותה: שבילי אופניים, תחבורה ציבורית ירוקה ונגישה, אדריכלות שמשתלבת בקימורים הטבעיים של הגבעות הפורחות, ומרכזי איסוף למחזור בעיצוב פשוט למראה הפזורים בכל סמטה, מלון או מבנה ציבור. בכל תחנת איסוף מוצב שילוט המפרט באיורים ברורים הנחיות לגבי הפרדת כ-30(!) סוגי פסולת.
מי שתוהה איך ייתכן שביישוב המונה כ-4,000 תושבים בלבד קיימת היתכנות כלכלית לאיסוף ולמחזור של נורות פלואורסצנט, אופניים ישנים או צלחות חרס שבורות, ואיך פועל מערך איסוף ושינוע בסמטאות האי, מקבל תשובה תוך זמן קצר. טנדרים שמותאמים לסמטאות הצרות, בהפעלת עמותה מקומית, נוכחים כל העת ברחובות, וצוותים של העמותה מפנים פסולת בכל נקודת איסוף, מנקים, מסדרים, ואף מברכים לשלום את דרי הרחוב. כדי להבין את המחזה הזה, נדרשתי ללמוד מתוך הספרות על המודל שהתהווה בנאושימה.
מחקרים המלווים את מודל נאושימה מעידים שהתעשיות המקומיות, שבעבר היו מקור לפגיעה סביבתית, מעורבות כיום במודל העיר האקולוגית, והפכו למנוף לתיקון סביבתי. חברת מיצובישי הקימה באי מרכז לאיסוף פסולת מתכות ואלקטרוניקה, המעסיק עובדים שמכינים את הפסולת למחזור במפעל. הוקמו מתקני קומפוסטציה אזוריים המשותפים למספר איים, ושאריות פסולת שאינן ניתנת למחזור משונעות למתקני שרפה מחוזיים. עמותות מקומיות שנתמכות על-ידי העירייה מפעילות את מערך איסוף הפסולת, מיזמי האומנות ומרכזי יד שנייה. אומנים, אדריכלים ופעילי סביבה הצטרפו לתושבים ליצירת מרחב המשלב טבע, תעשייה, אומנות וקהילה [2, 6].
דוגמה נוספת ליישוב במודל עיר אקולוגית היא העיר קיטקיושו, שהמודל בה התבסס על הקמת פארק תעשיות ובו מפעלי מחזור למוצרים עם שימושיים מוניציפליים במיזמים חדשניים. דוגמאות לכך הן שמן בישול ממוחזר המשמש דלק לאוטובוסים, ופלסטיק ממוחזר המשמש לריהוט ולמתקני ציבור. בעיר פועל מרכז מחקר ופיתוח שמנטר את המיזמים ומקדם יוזמות חדשות [5].
סיכום: סוד הקסם היפני ולקחים לישראל
המודל היפני לטיפול בפסולת מציג הצלחות בצמצום ההטמנה למינימום, בהטמעת חוקי אחריות היצרן ובגיוס הציבור. עם זאת, יפן עדיין עומדת בפני אתגרים, כגון תלות גבוהה בשרפה, שימוש רב בפלסטיק וזליגת פסולת למדינות מתפתחות באסיה שהטיפול בהן אינו מיטבי.
לישראל, שגם היא מדינת אי צפופה, יש מה ללמוד מהמודל היפני. ישראל יכולה לשקול מיסוי דיפרנציאלי של פסולת, לחזק יישובים קטנים באשכולות אזוריים המפעילים אתרי טיפול מודרניים, ולפתח פארקים תעשייתיים ליצירת כלכלה מעגלית מקומית. האתגר התרבותי ידרוש התאמות לחברה פחות ממושמעת, אולם תכנון ארוך-טווח ומערך תמריצים טוב עשויים להפתיע ולקצור הצלחות כפי שהוכח בתחומים אחרים.
פוסט נחמד שפורסם בפייסבוק: לחצו כאן
מקורות שנזכרים בכתבה לקריאה נוספת:
[1] Ministry of the Environment of Japan. 2014. History and current state of waste management in Japan
[2] Ministry of the Environment of Japan. 2005. Japan’s experience in promotion of the 3Rs. For the establishment of a sound material-cycle society.
[3]OECD. 2025. OECD Environmental Performance Reviews: Japan 2025, OECD Environmental Performance Reviews, OECD Publishing, Paris, https://doi.org/10.1787/583cab4c-en.
[4] Kaza S, Yao L, Bhada-Tata P, and Van Woerden F. 2018. What a waste 2.0: A global snapshot of solid waste management to 2050. World Bank Publications.
[5] Van Berkel R, Fujita T, Hashimoto S, and Geng Y. 2009. Industrial and urban symbiosis in Japan: Analysis of the Eco-Town program 1997–2006. Journal of Environmental Management 90(3): 1544-1556.
[6] Lin Z. 2018. Ecological urbanism in East Asia: A comparative assessment of two eco-cities in Japan and China. Landscape and Urban Planning 179: 90-102.
תגובות