המזבלות הפיראטיות חוזרות: כשהפסולת יוצאת משליטה

בשבוע האחרון הוזמנתי להרצות בפני קבוצת סטודנטים שמבקשת לפעול לחיסול אתר ההשלכה הפיראטי בג'בל מוכבר. אתר שלא הכרתי לעומק קודם – ונחשפתי אליו דרך המאבק עצמו.

להרצאה הצטרפו גם תושבי השכונה ופעילים חברתיים, והמפגש הזה חיבר בין נתונים גלובליים כבדים לבין מציאות מקומית מאוד מוחשית: הר של פסולת בלב שכונת מגורים, עם השלכות סביבתיות ובריאותיות שאי אפשר להתעלם מהן.

דיברתי על פסולת לא מנוהלת ועל הטרנדים הגלובליים של מזבלות פתוחות – תופעה שמזוהה לעיתים עם מדינות רחוקות וחלשות, אבל בפועל קיימת גם כאן, מתחת לאף, כשאין פתרונות זמינים, כשאין אכיפה, וכשדחיית החלטות הופכת לשיטת עבודה.

בשנות ה־90 יזמה ממשלת ישראל משהו שכיום כמעט נשמע דמיוני: היא קיבלה החלטה אמיצה, ברורה וחד־משמעית – לסגור את כל המזבלות הפתוחות ברחבי הארץ. עשרות אתרים מורשים, לצד עשרות אתרי השלכה לא חוקיים, שאליהם הושלכה פסולת ללא פיקוח, ללא איטום וללא בושה, הוגדרו כבעיה לאומית שיש לה פתרון אחד: סגירה.

זה היה אחד המהלכים היעילים והאפקטיביים ביותר שביצע המשרד להגנת הסביבה מאז הקמתו. לא מהלך הצהרתי, לא פיילוט ולא “למידה תוך כדי תנועה”, אלא פעולה מערכתית שכללה חקיקה, תכנון, הקמת אתרי הטמנה מוסדרים והעברת הפסולת אליהם. בתוך כמה שנים נעלמו מהנוף הישראלי מזבלות פתוחות, הוואדיות נוקו, וקו הרקיע – לפחות בתחום הזה – הפך קצת פחות אפור, וקצת פחות מסריח.

צריך לומר ביושר: זו לא הייתה מהפכת מיחזור ולא חזון של כלכלה מעגלית. זו הייתה הבנה בסיסית, כמעט פרימיטיבית, שהשלכת פסולת חופשית בשטח היא סכנה לבריאות הציבור, למים, לקרקע – ולחיים עצמם. ובהשוואה לדשדוש רב־שנים בתחומים אחרים של ניהול פסולת, מדובר בהישג סביבתי ממשי: כזה שאפשר היה לראות, להריח, ובעיקר – לא לראות יותר.

אבל ההיסטוריה הסביבתית מלמדת אותנו דבר אחד: הצלחות שלא מתוחזקות – נעלמות.

מזבלות פתוחות: בעיה עולמית, לא טעות מקומית

מזבלות פסולת לא מוסדרות, ובמיוחד מזבלות פתוחות (open dumpsites), נחשבות כיום לאחד האיומים הסביבתיים והבריאותיים החמורים בעולם. לפי מפת הדרכים של איגוד הפסולת הבינלאומי (ISWA), מדובר באתרים המזוהמים ביותר על פני כדור הארץ.

המספרים קשים לעיכול: בין 3 ל־4 מיליארד בני אדם, כמעט מחצית מאוכלוסיית העולם – מקבלים שירותי פינוי פסולת שמסתיימים במזבלה פתוחה. לא מתקן מיון, לא מפעל מיחזור, לא מתקן להפקת אנרגיה, ואפילו לא אתר הטמנה מוסדר – אלא ערימה בשטח, שנשרפת, מחלחלת ומתפזרת ברוח.

דו"ח ניהול הפסולת העולמית (GWMO 2024), שפורסם על ידי האו"ם, מוסיף ממד של דחיפות: בשנת 2020 יוצרו בעולם כ־2.1 מיליארד טונות של פסולת עירונית מוצקה. מתוכן, כ־38% – יותר מ־800 מיליון טונות – נוהלו באופן לא מבוקר. ואם זה לא מספיק, התחזית לשנת 2050 מדברת על גידול של 56% בכמות הפסולת, עד 3.8 מיליארד טונות בשנה, ועל עלייה בשיעור ההשלכה הלא מבוקרת ל־41%.

במילים פשוטות: אנחנו מייצרים יותר פסולת, מצליחים לטפל בחלק יחסי הולך וקטן ממנה – ומקווים לטוב.

למה זה קורה?

הסיבות להיווצרות של מזבלות פיראטיות חוזרות על עצמן כמעט בכל מדינה: חוסר משילות, מחסור בתשתיות, ושיקולים כלכליים קצרי טווח.

במדינות רבות – ולא רק במדינות מתפתחות – תחום הפסולת סובל מפרופיל ציבורי ופוליטי נמוך. הוא לא ביטחון, לא בריאות ולא חינוך. קשה להצטלם ליד תחנת מעבר, ולא פשוט להסביר למה צריך להשקיע מיליארדים במשהו שאף אחד לא רוצה ליד הבית.

בהיעדר אתרי קצה זמינים, ובצל עלויות שינוע גבוהות, רשויות מקומיות ונותני שירות בוחרים לא פעם בפתרון הזול ביותר: השלכה פיראטית או שריפה גלויה. בטווח הקצר זה חוסך כסף. בטווח הארוך – זה עולה לכולנו ביוקר.

המחירים הסביבתיים, חברתיים וכלכליים

המזבלות הלא מוסדרות אחראיות לכ־8–10% מפליטות גזי החממה האנתרופוגניים בעולם. פסולת אורגנית מתפרקת ופולטת מתאן – גז חממה עוצמתי במיוחד. שריפות פסולת משחררות לאוויר דיאוקסינים, פחמימנים פוליארומטיים, תרכובות אורגניות נדיפות ופיח שחור.

מים וקרקעות מזוהמים מתשטיפים מחלחלים למי תהום ולנחלים. מערכות אקולוגיות נפגעות, בעלי חיים מורעלים, ופסולת פלסטיק עושה את דרכה לים.

המחיר הבריאותי כבד לא פחות: גם ההערכות השמרניות מדברות על כ־400 אלף מקרי מוות בשנה כתוצאה ממחלות הקשורות לניהול פסולת לקוי. לא רק סרטן ומחלות נשימה, אלא גם תחלואה כרונית, שיבושים הורמונליים ופגיעה מתמשכת באיכות החיים.

בשנת 2024 הוערכו העלויות החיצוניות של אתרי פסולת לא מוסדרים בכ־243 מיליארד דולר – סכום שמכפיל את העלות הכוללת של ניהול הפסולת בעולם. מדובר באובדן חומרי גלם, ירידת ערך קרקע ונכסים, פגיעה בתשתיות ועלויות שיקום שמאמירות ככל שהטיפול נדחה.

אבל כרגיל, מי שנהנה מהחיסכון המיידי – לא תמיד זה שמשלם על הנזק המצטבר.

ובישראל? העשן חוצה גבולות – והממשלה נשארת מאחור

דו"ח מבקר המדינה מ־2024 חשף כשל מתמשך בטיפול בזיהום אוויר שמקורו בשריפת פסולת ביהודה ושומרון. היעדר תשתיות, הברחת פסולת אלקטרונית מישראל ואכיפה דלה – יצרו תעשייה לא־רשמית של שריפות פסולת, בעיקר לצורך חילוץ מתכות.

בשנת 2022 בלבד נשרפו כ־180 אלף טונות פסולת ברחבי יהודה ושומרון. בין השנים 2017 ל־2022 התקבלו מעל 50 אלף תלונות מתושבים בישראל, כולל דיווחים על קשיי נשימה, צריבה בעיניים וכאבי ראש. מחקרים אף מצאו קשר בין מוקדי השריפה לבין תחלואת סרטן בילדים.

העלות החיצונית המצטברת משריפות הפסולת עד שנת 2030 מוערכת בעד 10.3 מיליארד ש"ח. ועדיין – האכיפה מדשדשת.

בשבועות האחרונים התפרסמו בתקשורת ידיעות רבות המתארות את סבלם של תושבי קו התפר, בישובי חבל מודיעין ושוהם, עמק חפר, ראש העין ועמק יזרעאל, ועדיין לא נראה פתרון באופק, מלבד אזהרות שניתנות לתושבים להישאר בבתים בימים בהם יש סכנה ממשית בנשימת האוויר המזוהם.

מזבלה פיראטית בברזיל, Unsplash

המזבלות חוזרות לעיר ולכפר!

מי שחושב שמזבלות פיראטיות הן תופעה “חוצת גבולות” שמקורה מעבר לקו הירוק, מוזמן להתבונן בוואדיות ובמטעי ם בצפון הארץ – או להציץ לערוץ נחל קדרון, במזרח ירושלים. בשכונת ג'בל מוכבר, הסמוכה לטיילת ארמון הנציב, צמח לו אחד מאתרי ההשלכה הפיראטיים הגדולים בישראל.

בלב עיר הבירה, מתחת לאפה של משטרת ישראל ועיריית ירושלים, הוקם הר פסולת שחוות דעת סביבתית משנת 2023 קובעת כי שטחו כ־35 דונם, עומקו עד 30 מטרים, ותכולתו מוערכת בכ־875 אלף מ"ק פסולת.

רוב הפסולת היא פסולת בנייה, ולצידה כמויות ניכרות של צמיגים, פסולת רפואית, פסולת ביתית ומסחרית – הכול מושלך ללא איטום, ללא הידוק וללא פיקוח. התוצאה: זיהום מים חמור, מזיקים ומחלות, סיבי אסבסט באוויר בזמן שריפות, סכנת פיצוץ מגז מתאן, וסיכון ממשי לקריסת הערימה אל תוך הוואדי.

אתר הפסולת הפיראטי בג'בל מוכבר, ירושלים

אז מה עושים?

בטווח המיידי: איטום האתר, כיבוי בעירות, ניטור אסבסט וטיפול במזיקים.בטווח הארוך: סילוק הפסולת ושיקום האתר, אכיפה אפקטיבית, הקמת תשתיות מוסדרות וניטור סביבתי ובריאותי. ובראייה רחבה יותר – קידום מתקני מיחזור והשבת אנרגיה, פתרונות ייעודיים לפסולת יבשה ופסולת בנייה, והרתעה אמיתית כלפי עברייני פסולת.

לסיכום:

ללא פתרונות חלופיים מספקים, ללא תשתיות מתקדמות, ועם קצב ייצור פסולת שלא מאט לרגע – אותו הישג היסטורי, שנולד מההחלטה של שנות ה־90 לסגור את כל המזבלות הפתוחות, עלול לרדת לטמיון, כי אם אין לאן לקחת את האשפה – היא לא נעלמת. היא חוזרת לוואדיות, ולשטחים פתוחים.

המפגש הזה חידד עבורי שוב עד כמה המאבק במזבלות פתוחות הוא לא רק סביבתי. הוא מאבק על בריאות הציבור, על צדק סביבתי, ועל היכולת לשמר הישגים שהמדינה כבר הוכיחה פעם שהיא יודעת להשיג.

ג'בל מוכבר הוא לא מקרה חריג. הוא נורת אזהרה. אם לא יהיו פתרונות מוסדרים, תשתיות ואכיפה – הפסולת תחזור. לאט או מהר, בשקט או בעשן. העובדה שסטודנטים, תושבים ופעילים נפגשו סביב השולחן כדי להבין איך משנים את המציאות – היא אולי הסימן הכי מעודד במאבק הזה.