קו-פיפי 2025: גן עדן עם תאריך תפוגה

מה מסתיר האי הקטנטן מפני אלפי התיירים? מה חושפים הגאות והשפל בקרקעית הים? מה אנחנו כתיירים יכולים לעשות?

המזח עם השלט המקבל את פני הבאים. תרצו את התכלת הזו נקייה? תשתתפו במאמץ ושלמו אגרת פסולת

ירדתי מהמעוברת במזח של האי קו-פי-פי נרדשת ומותשת אחרי שתי טיסות, נסיעה בשתי מוניות והפלגה. העור דביק מהלחות והחום, מזוודת נופש נגררת אחריי על הרציף, ומאות תיירים מתקדמים בזרם אנושי אחד. ואז – לפני שמישהו מספיק להגיד "ברוכים הבאים" – מחכה לנו שולחן קטן עם פקידים, ושלט המבקש להכין 20 בהט במזומן. באותיות הקטנות מפרט השלט שהכסף מיועד לטיפול בפסולת הרבה שנוצרת באי ושמירה על הניקיון. בשלט יש משפט המסביר על העומס התיירותי המכביד על האי הקטן. התיירים פשוט עוצרים לרגע, שולפים שטר קטן, מקבלים קבלה. זהו. זהו?

גם עבורי, שכבר שנים עוסקת בזבל, השלט הזה היה הפתעה: פעם ראשונה שנתקלתי ב"מס פסולת". אבל ההלם הקצר התחלף כמו תמיד בסקרנות שמזמינה לחטט ולרחרח, גם במקורות ברשת אבל בעיקר בחצרות האחוריות של המלונות היפים, השווקים, וכמובן ב"חלונות הראווה" הקדמיים של האי, שהם החופים והמפרצים היפים. מה רואים בחופים היפים שמושכים תיירים, ויותר מסקרן... מה לא רואים?

חיפוש שערכתי ברשת סייע לענות על השאלות המעשיות: מי החליט על "אגרת הפסולת"? מה הרקע שהביא להחלטה הזו? מי גובה את ההיטל? לאן הולך הכסף? האם נראות בשטח השפעות חיוביות לאגרה?

אבל, עיניים חדות ורגישות לא זקוקות לחיפוש ברשת ולא יתקשו לחשוף את סיפור האי הקטן עם החופים לבנים והצוקים הדרמטיים שמצטלמים באופן מושלם לאינסטגרם. ברור שאי זעיר כזה, עם טופוגרפיה בעייתית לא יכול לייצר עבור נחילי התיירים כמויות מספיקות של מזון ומי שתייה נקיים ולכן, ברור שיחד עם מעבורות התיירים זורמות לאי באמצעות כלי שייט גם סחורות רבות שמגיעות ארוזות.

במקום שבו מתגוררים בין 2,000 ל 3,000 תושבים קבועים, ובממוצע מתארחים בו מידי יום 5,000-6,000 תיירים, תשלום מיסי הארנונה אינו מאפשר לממן תשתיות טיפול בסיסיות בפסולת כמו מקום להטמנה סניטרית, שלא לדבר על פתרונות מתקדמים יותר כמו מתקני מיון, מפעלי מיחזור, או מתקנים להפקת אנרגיה.  מכיוון שקו-פי-פי הוא אי קטן וסלעי לא קיימת בו אפילו מטמנה פרימיטיבית, ובאין מטמנה או מתקן אחר באי, כל שקית, בקבוק או אריזה חייבת לחזור ליבשה. גם קליפות ושאריות מזון צריכות פתרון כמובן. אבל מה לעשות? לאכול חייבים, אבל, האם גם קשיות חייבים? אולי במקום המס או בנוסף למס הפעוט שמוטל עלינו, התיירים, כדאי פשוט לאסור שימוש במוצרים מיותרים?

להחזיר פסולת ליבשה זה אומר הובלה באמצעות סירות, ומכולות צפות הכרוכות בעלויות גבוהות. על מנת להעשיר את התקציב המוניציפלי שיממן עלויות אלו צריך למצוא מקור הכנסה. כאן נכנסת לתמונה "אגרת הפסולת" – 20 בהט מכל מבקר, סכום קטן לכיס הפרטי אבל האם הוא משמעותי בקנה מידה מצטבר?

שני מחזורי גאות ושפל חושפים בקרקעית האוקיינוס פסולת שזולגת ללא טיפול בחופי קופיפי

חשוב להבין: מדובר בחוק עזר רשמי שהותקן בשנת 2011 על ידי הרשות המקומית Ao Nang Tambon Administrative Organization – הגוף המוניציפלי שאחראי גם על קו-פיפי. החוק הזה אושר כחוק עזר מקומי, כמו שמועצה עירונית בישראל יכולה לקבוע אגרה על חניה או על פינוי אשפה. בשנת 2020 אף תוקן החוק כדי להתאים את הגבייה למציאות החדשה של עומסי תיירות. הסכום אחיד ופשוט: 20 בהט לאדם, 500 בהט לכל סירה שמביאה תיירים. והעובדים שמחכים לנו במזח הם לא יזמים פרטיים אלא פקידי הרשות המקומית. במוצהר – הסכומים שנגבים מוקדשים לניקיון ולפינוי אשפה, אבל המספרים מספרים סיפור מעניין.

בשיא העונה כאשר מגיעים 10,000 תיירים ביום נגבים בערך 20,000 בהט ביום, סכום השקול ל- 2,000₪. עלות הפינוי החודשית של פסולת מהאי מגיעה ל-600,000 בהט עפ"י דוח ממשלת תאילנד. זהו סכום הרבה יותר גבוה מההכנסות מהאגרה. כלומר, לפחות על הנייר, רשויות האי צריכות להוסיף תקציב נכבד, או להעלות את סכום ההיטל על מנת לטפל בכל כמות האשפה שנוצרת באי. איך יודעים שהסכום אינו מספיק? פשוט... הטבע עוזר לחשוף את האמת הקשה באמצעות תופעת הגאות והשפל.

פעמיים ביום נסוג הים וחושף את קרקעית הים, המנוקדת בפריטי פלסטיק צבעוניים. מראה קשה וכואב, שמוכיח שלמרות כל מה שהרשויות עושות, כמות גדולה של פסולת עדיין "זולגת" מחוץ לשרשרת הטיפול, כלומר, מערך התיירות יצא מאיזון ומייצר מפגעים לטווח הארוך. דרך אגב, מפרץ מאיה הפופולרי נסגר השנה מסיבה זו והשמורה הימית עוברת תכנית שיקום שתארך כמה שנים.

תיירים רבים מרגישים שרמת הניקיון הנמוכה באי לא מצדיק את התשלום, וכותבים ברשתות ביקורות עוקצניות, אבל לטעמי, גם אם הביקורת מוצדקת, אי אפשר להישאר אדיש כשרואים את הסירות היוצאות מהמזחים של המלונות למרחבי האוקיינוס כשהן עמוסות מאות שקיות שחורות, תוצאה של פעילות תיירותית.

סירת זבל יוצאת ממזח מלון באי קופיפי בדרך למטמנה שנמצאת ביבשה

אז איך ניתן לצמצם נזקי "תיירות יתר"? אולי בלקיחת אחריות אישית? הנה כמה החלטות שקיבלתי אחרי שסירה כזו כמו בתמונה הפתיעה אותי כשטבלתי בלגונה מבודדת:

1.     למלא את הבקבוק שקניתי ביום הראשון במים במתקן שבלובי המלון.

2.     לאכול רק במסעדות שיש להם סכו"ם אמיתי

3.     לסרב בזמן לקשית (לפני שמגישים את הקוקטייל)

4.     לא היגעתי עד כאן כדי לאכול מזון מהיר ארוז

5.     להעדיף באר שמוזג לכוס אמיתית

6.     לתגמל בדירוג גבוה בכל פלפורמה אפשרית מלונות, מסעדות ועסקים אחרים שממוקמים על החוף ודואגים לנקיונו 24/7.

תגמלו מלונות ששמורים על הניקיון בחופים ומונעים תופעת הצטרברות פסולת ימית ודרגו אותם גבוה